נעה מבורך

מה הסיפור בעצם: נעה היא העובדת הסוציאלית הקהילתית בחמש שנים האחרונות בעמותת "רעות" במרכז הקליטה הישן בגילה, ומסיימת בימים אלו את תפקידה. היא ריכזה את פרויקט "שכונה צומחת", בו היא אחראית על תחום הפרויקטים החברתיים. בשנתיים הראשונות התמקדה בהקמת ועדי בתים וגינות קהילתיות במרכז הקליטה. כל בלוק במתחם יש לו חיים משל עצמו, חלק מטופחים יותר וחלק פחות, בחלק יש תושבים פעילים ובחלק פחות, וההבדלים האלה מאוד ניכרים ברמה הפיזית של המקום. בכל המקומות שיש שדרוג פיזי, גינה, שלט, הכל נעשה בידי שותפים שלקחו יוזמה. "התפקיד שלי הוא ללוות ולסייע אך התושבים הם מי שמרים את הכפפה לשם יצירת השינוי. לפני כשנתיים התחלתי לעבוד עם חבר'ה צעירים שחזרו לגור בשכונה. יש עם החבר'ה הללו שפה משותפת, שהיא פחות קונפליקטואלית, ויותר בעד שיתוף". נעה החלה ללוות שני צעירים בני 24 ו-25 שחזרו לגור אצל ההורים במרכז הקליטה לשעבר בגילה. הם פנו אל נעה כי הפריעה להם כיצד נראית הרחבה המרכזית בבלוק בו הם חיים. היא מלוכלכת ומוזנחת וזה ביאס אותם. הרחבה נמצאת ממש מתחת לבית שלהם והם נבוכים להזמין אנשים להתארח אצלם. בתהליך משותף, נעה הראתה להם כיצד המצב הקיים הוא לא גזרת שמיים, והשינוי נמצא בידיים שלהם, כפי שהצליחו לשנות בלוקים אחרים. כאשר השינוי יכול להיות גם בהיבט הפיזי וגם בהיבט החברתי. שני החבר'ה התלהבו מהאפשרות וביקשו מנעה שתעשה זאת, אך היא הסבירה להם שזה לא עובד ככה, ואם הם רוצים שיהיה שינוי הם צריכים להוביל אותו, והיא תהיה שם כדי לסייע וללוות, ואכן בסופו של דבר הם החליטו לקחת על עצמם את הפרויקט. הם התחילו לחשוב על מה נדרש, מה רוצים שיהיה, איך הופכים את זה למשהו של כל התושבים. במקביל יצא ה"קול הקורא" של "תעשו מקום" ונעה הבינה שיש כאן הזדמנות גדולה לתקציב שיכול להגשים את החלום, ואכן החליטו להגיש יחד ויצרו תהליך חשיבה משותף אותו נעה תרגמה לכתיבת ההגשה ל"קול הקורא". בתחילה ההתכווננות הייתה לשינוי אסתטי-פיזי: צביעת הקוביות ברחבה, ציור על הקיר הסמוך וכדומה. "הדגשתי שהמקום הוא משותף לכלל התושבים שגרים במרחב הזה וישנה חשיבות להרגשת השייכות של כל התושבים האלה למקום. אי אפשר לפעול במרחב משותף בלי לעדכן את האנשים שחיים בו, וגם אי אפשר פשוט להביא קבלן שיצבע את הקוביות. הרחבה הזאת היא הכניסה למרכז הקליטה הישן, כולם עוברים שם ביום-יום, מתקיים בה פעם בשנה טקס מעבר בין יום העצמאות ליום הזיכרון שהוא מאוד משמעותי בחיים של השכונה". לחבר'ה שהחלו להוביל את הפרויקט היה קשה לקבל זאת בהתחלה, אך הם החליטו על קונספט של צביעת הרחבה והחלו להתקדם. נעה הדגישה את החשיבות של קיום אסיפת תושבים כדי שהם יכירו, יהיו חלק מהתהליך, וירגישו שזה משהו שצמח מתוך השכונה, ובשלב זה גם חברי המכינה נכנסו להיות חלק מהפרויקט. הם הפיקו הפנינג שכונתי במהלכו קיימו מעין "בית קפה" בו הוצג מודל של הרחבה ועל ידי פעילות הדבקה התושבים יכלו לשנות את המודל ולהציע הצעות. נוצרה אווירה שכונתית שמבינה שיש הזדמנות לעשות שינוי, והחבר'ה המובילים קיבלו רוח גבית, תמיכה והערכה מהשטח. ההפנינג לימד אותם הרבה דברים לגבי הרצונות של תושבים, כמו למשל הרצון של הורים לילדים קטנים להציב מעקה במדרגות העולות אל הרחבה; הילדים הקטנים הביעו עניין רב ורצון לקחת חלק. זמן העבודה על הפרויקט היה קצר יחסית והיה להם קשה לעמוד בלוחות הזמנים, לצד העבודה עם הקבלן שהייתה מאתגרת בפני עצמה, כאשר דוחק הזמן לא אפשר להטמיע כפי שרצו את כלל השינויים, אך הבינו שבסופו של דבר עדיף להוציא את הכסף ושהפרויקט יקום גם אם לא באופן מושלם, מאשר שהוא לא יקרה כלל.

בסופו של דבר בנו במה מבטון, ציפו את הקוביות בטון עם טיח צבעוני, שמו מעקה, הביאו סדנא בה צבעו יחד אריחים עם ילדי השכונה. את הסדנא המכינה הובילה והשילוב בין סדנא פיזית לאירוע קהילתי היה מאוד חשוב ומשמעותי. יחד עם זאת לסדנא שני החבר'ה המובילים לא הגיעו אך מאוד התלהבו מהתוצאה. השלב הראשון הסתיים והתגשם חלום. אמנם לא הכל קרה כמו שתכננו אבל הפרויקט יצא לפועל וזה הישג מדהים. נעה מאוד ניסתה לדחוף את החבר'ה שהתחילו את הפרויקט לקדמת הבמה. בכל הזדמנות של "קצירת פירות" הם היו במרכז, בהובלת בחירת הצבעים ועוד. אמנם הם נכנסו כולם יחד לפרויקט מתוך מחשבה של משהו פיזי-נקודתי, אך נעה הובילה תהליך קהילתי מתוך רגישות גדולה וצורך שהעלו תושבים הפך לחלום ואז למציאות.

לאחר מכן, יצא קול קורא נוסף לפעילות חברתית במקום. זה היה מאוד משמעותי וחשוב. מאוד תורם להמשיך בעשייה ובמיוחד שזה נעשה לאחר ההקמה הפיזית. נעה הדגישה עבור הפעילים שללא פעילות חברתית, המקום שוב יוזנח. הם החליטו לקיים במקום סדנאות, ויצרו קשר בין הפיזי לחברתי. בכל סדנא יצרו יחד אלמנט נוסף לחיזוק המקום. בנוסף קיימו קבלות שבת משותפות ברחבה, שהלכו וגדלו והפכו למסורת חודשית. בקבלות השבת מייצרים פעילות תוכן, נוער מהשכונה מקים דוכנים שונים, כל פעם תושבת אחרת מלמדת כיצד להכין מאכל מסוים, המכינה משתתפת ויש אירוע שכונתי משותף. ביום העצמאות הקודם חנכו את הרחבה והייתה התרגשות גדולה. בכל האירועים הללו שני החבר'ה שיזמו הגיעו לספר על הקמת המקום. לאירועים השונים החלו להגיע תושבים מחוץ למרכז הקליטה כדי להשתתף ולקחת חלק, נהייתה התלהבות אדירה מהמקום. כיום עדיין יש ווטסאפ של חבורת הצעירים שהובילה את המהלך שמתפקד כמעין וועד מקומי של הרחבה. הם מרגישים אחראים על הרחבה, בעיקר במובן הפיזי שלה. זה מקום שנתן להם הרבה עוצמה וביטחון, הרגשה שהם שווים וראויים.

אתגרים: תחזוקת המקום- אין לכך תקציב ייעודי ויש צורך בתחזוקה שוטפת. פתרון טוב יחסית שהם מצאו לפיתוח של המקום הן פיזית והן קהילתית- פעילות של סדנאות יצירה, כמו הכנת האריחים, שמובלות ע"י אנשי מקצוע, ומשתתפים בהם תושבי המקום. זה מייצר חוויה חשובה לתושבים והופך את המקום לשלהם. זה בעייתי להישען על גורם חיצוני כדי שיתמוך תקציבית ובהיבטים נוספים לאורך זמן.

"לא דמיינתי את כמות העבודה, ובשלב מסוים זה הפך להיות רבע משרה רק על הפרויקט. היו המון דינאמיקות והמון עבודה לצד לחץ של זמן וההספק. היה מאוד מאתגר לעמוד בזמנים של ה"קול הקורא". הלחץ הוליד המון קונפליקטים ומורכבות, אך גם תרם בקבלת החלטות מהירה ועניינית".

רגעי שיא: ברמה האישית היה לה רגע מרגש כאשר תושב גילה מאזור שנחשב יוקרתי בשכונה הגיע להשתתף בקבלת שבת. למרות כל הסטיגמות של המקום, הוא בחר לבוא כדי לקחת חלק, ואף למד מאחת התושבות כיצד להכין חמוצים בזמן שהיא מספרת את הסיפור שלה. בנוסף, ללוות ולראות את התהליך שקבוצת הצעירים המובילה עברה, לקיחת האחריות על המקום בו גדלו, תחושת המסוגלות וההצלחה, המקום של "דור שני" במרכז הקליטה, זה מרגש מאוד.

מסר לחולמים: "אני מספרת על התהליך בכל מקום בארץ בו אני מדברת על הנושא. חשוב לי להסביר מה ה"קול הקורא" העניק לשכונה ובמיוחד לאותם חבר'ה צעירים- את האפשרות להגשים חלום. לכן חשוב למצוא את הפלטפורמות שמסייעות לעשות תהליכים כאלה, ולהבין שצריך למצוא את האיזון בין תהליך מדויק לבין התוצאה בשטח".