אסנת לינדר ומלכה גרינברג

יוזמות ומתכננות פרויקט הפלייסמייקינג בבית ספר סאלד

מה הסיפור בעצם:

בית ספר סאלד נבנה ב- 1948, והמבנה לא שופץ מאז, ובהתאם מצבו הפיזי ירוד. בשש השנים האחרונות בית הספר נמצא בתהליך התחדשות- נכנס  ל'בית ספר בקהילה' ועובר התחדשות מערכתית, הגדרה של היחסים בין הצוות וההורים, ניסיון לייצר מרחב של שיח משותף.

מלכה: "התקיימה ישיבת ועד הורים מרכזי בבית הספר ועלו שם הצעות מחיר לצביעת החצר. הבנתי שיש רצון לעשות משהו במרחב הפיזי אבל תפיסת העולם שלי מדברת על שיתוף ציבור. צריך להקשיב למי שמשתמש במרחב והיה נראה לי לא נכון ישר לקפוץ לצביעת החצר בלי שעשינו תהליך בירור מעמיק לגבי המרחב. הבנה של הצרכים".

כך מלכה ואסנת התחברו והחלו לעבוד יחד על הפרויקט. הן שלחו מייל והזמינו את כל מי שרוצה לקחת חלק וכינסו פגישה של הורים אצל המנהלת אליה הגיעו כ- 20 הורים שהביעו עניין ורצון לעשות. לצד הנכונות לעשות, היה חוסר סדר והן החלו לבנות תהליך שיתוף שבבסיסו ניסח את החלום, האידיאל, והגדירו את קהילות היעד- התלמידים, המורים, ההורים, השכנים והמינהל הקהילתי.

מלכה ואסנת קיימו מספר מפגשים לבניית הסדנאות כדי שיהיו מותאמות לילדים, ובנו שאלון על פי סדנא שהתקיימה עם PPS (Project for Public Spaces). הן קיימו פיילוט עם כיתה ד', ולפיו התאימו ושינו את השאלון והסדנאות כך שיתאים לכלל גילאי תלמידי בית הספר. כך נולד תהליך של שנה- הן קיימו סדנא לכל שכבת גיל, בה השתתפו 12-14 ילדים. מחנכות הכיתות בחרו קבוצות מגוונות (חברתית, מגדרית וכו'). בסדנאות התלמידים והתלמידות כתבו מה החלומות שלהם למרחב הבית ספרי, ציינו נקודות התייחסות על גבי מפות של המרחב ועוד. בנוסף קיימו סדנא עם המורות. כמו כן, כלל ילדי בית הספר קיבלו דפים ריקים עליהם ציירו תחת הכותרת: "הלוואי ויהיה". מלכה אספה את כל הציורים, הדביקה אותם ויצרה שטיח ענקי שנתלה בכניסה לבית הספר.

לאחר כל התהליך, הן יצרו דו"ח מסכם לסדנאות, והגיעו ל-3 מסקנות:

  • הדימוי, הנוחות ונראות החצר קיבלו ציון נמוך. עלה כי חסר צל, צמחיה, צבע וכו'.
  • מבחינת פעילויות- השימוש המרכזי הוא לכדורגל (למרות שזה לא דבר שבהכרח רצו להוריד).
  • תלמידות מרגישות שהמרחב בחוץ "שייך" לבנים, וכדי להשתמש במרחב הן צריכות את האישור שלהם.

כמו כן, למדו דברים ברמה התפעולית. למשל שילדים בכיתה א' לא מכירים שיש מורים תורנים בחצר.

כל זה קרה בתקופה של 2 מנהלים שונים בבית הספר- המנהלת הקודמת של בית הספר, ואביעד המנהל הנוכחי. שניהם מאוד עודדו ותמכו, הכניסו לשיקולי התקציב ונתנו יד חופשית. גם צוות המורות התעניין מאוד בפרויקט, ובאופן כללי הורגש שיש רצון אמיתי מצד בית הספר לקיום הפרויקט.

כחלק מתהליך הלמידה הן חילקו את החצר למרחבים, ובחרו נקודת התערבות שהיא מהווה גם סכנה בטיחותית, גם מרחב לא מנוצל, ועתידה להיות כניסה חדשה לספרייה.

"הקמנו כמה צוותים בראשם עמד צוות היגוי לכל התהליך שכלל אותנו והורים נוספים- סיוון כרמון, שגית צור, טלי גינסבורג, ענת קליינמן, אליאס, אלינור ימין. אחת האימהות הובילה "שעת שיפור" בימי שישי אחרי הלימודים. כל פעם קיימו התערבות אחרת במקום שדורש שיפור, וילדים, הורים ומורים הוזמנו להגיע ולקחת חלק. שתלו עציצים, בנו פסלים וייפו מקומות שונים ברחבי בית הספר ביחד".

סביב הפרויקט קיימו שלל אירועים ביניהם מסיבת 'אפטר פארטי' להורים בפורים למטרת גיוס כספים, פעילויות קיץ שכללו את הכנת שטיח הכניסה לבית ספר מציורי הילדים, בניית כיפה גיאודזית עם ילדי כיתות ו' ותליית לוח גירים בחצר כיתות א'.

כחלק מפרויקט "תעשו מקום" עלתה המחשבה במה הכי חשוב להתמקד. "קיימנו המון פגישות חשיבה" מספרות אסנת ומלכה. "בסופו של דבר עלה הרעיון להתערב במשטח אספלט הרוס בחצר, בו הייתה מדרגה מסוכנת. רצינו שכל התערבות תצליח לענות על כמה צרכים. הקונספט שהלכנו עליו מהשלב הראשוני היה קונספט של עיגולים. יצרנו ספסל, שתלנו עצים והכל לווה במגוון של עיגולים גדולים בחצר. הופתענו עד כמה המקום עובד בצורה טובה. המרחב הפך לכיתת חוץ בית ספרית ונשמר במצב טוב. הכי מרגש אותנו שמשתמשים במקום באופן קבוע".

בית הספר ראה כמה הפרויקט חיובי וטוב, וביקש מאסנת ומלכה להיכנס למבנה ולעזור לסיים את פרויקט הספרייה. הן הוציאו היתר לפתוח את חלונות המקלט לשעבר מתוך רצון לייצר קשר בין הפנים לחוץ. היה להן חשוב שכל התערבות ומהלך יהיו קשורים לפרויקט שכבר נעשה, שתהיה שפה משותפת.

אתגרים:

בתקופה של הפרויקט אסנת ומלכה בילו בערך 10 שעות שבועיות בבית הספר, וזה דרש מהן המון השקעה.

אסנת: "תמיד יש ביקורת מהאנשים שלא לקחו חלק ושואלים למה עשינו ככה ולא ככה. אבל זה טבעי".

מלכה: "תהליך טוב היה מסתיים בכך שעוד אנשים היו מצטרפים ולוקחים חלק. זה כן קרה במידה מסוימת אבל לא מספיק. דרוש עוד כוחות של אנשים מהקהילה כדי להרים פרויקטים נוספים. גם אנחנו צריכות להבין שלא כולם מגיעים מתוך אותה תפיסת עולם וזה בסדר".

שתיהן מוסיפות כי "בסופו של דבר לא הצלחנו להגשים את כל החלומות בדיוק כמו שרצינו. היה לנו חשוב שהילדים יהיו שותפים מלאים ליצירה וזה קרה חלקית. למשל את ציור הקיר עשו אמנים וזה נראה טוב אבל לא שילב את הילדים עצמם. יחד עם זאת חשוב לציין את הקבלן שביצע את הפרויקט, שלמה כהן. הוא עבד מדהים, היה קשוב מאוד, עבד מהר ומדויק למרות התכנון המורכב".

אסנת ומלכה מציינות כי אתגר נוסף היה לעמוד בלוח הזמנים ובתקציב של הפרויקט. מצד אחד זה הכניס למסגרת מאוד ברורה, והיה דד ליין לתקציב. גם מבחינת בית הספר הייתה מסגרת זמנים ספציפית. "בחופשת סוכות הגענו בעצמנו לבית הספר וצבענו במשך שעות את הספרייה".

התהליך לימד אותן המון. הידע שנצבר, החלוקה למרחבים ומה קורה בכל מרחב. הקשב של בית הספר היה ועדיין מאוד משמעותי וחשוב. כמו שהן למדנו כך גם בית הספר למד המון מהתהליך. אך הן מדגישות כי אם הן לא היו "משוגעות לדבר" זה לא היה קורה. יש להן עוד חלומות לבית הספר, אבל זה דורש מהן הרבה כוחות. "יצרנו מודל שהוא ייחודי בתהליך שלו- תהליך ארוך של סדנאות, ובתוכו הפלייסמייקינג היה נקודה אחת במכלול שלם. היה לנו חשוב שהפרויקט ישקף את הערכים שהובלנו והיו הבסיס לכל זה. יש קשר מהותי בין העיצוב לבין מה שלמדנו מהתהליך".

עדיין אתגר גדול הוא לייצר קהילת הורים רחבה ופעילה. "שעת שיפור" גרמה להורים לקחת חלק, ולהרגיש שהם יצרו משהו והשפיעו.